זה לא קל, ואולי אני צריכה להיות רצינית יותר במילוי המחויבויות שלי (בעיקר ללימודים), אבל באופן כללי… אני די מרוצה מהחיים שלי.
ובסוף השבוע תתחיל חופשת הסמסטר (מה שאני עדיין לא מעכלת, למעשה), ואני מקווה ששינוי האווירה הזה יעשה לי טוב, משום שיש מספר דברים חשובים שאני רוצה להספיק.
Shall we?
- לכתוב
- לשכוח שבנים קיימים
- לבקר בירושלים (כמה חברות וכמה קשישות יקרות מפז)
- לעשות עם לוּ כמה דברים שטחיים להפליא
- לבלות עם עוד כמה מהאנשים האהובים עליי בעולם
- לתפור (ולתקן)
אני רק רוצה שהדברים יהיו ברורים לחלוטין, ושתבין ש"אנחנו" הוא לא משהו שעומד לקרות. אתה אולי די מקסים, ואולי התאהבתי בך קצת, אבל אתה יודע מה? אני באמת לא רוצה אותך ובאמת לא צריכה אותך בחיים שלי, ואפילו אהיה גאה מספיק לומר שמגיע לי טוב יותר ממך. בסופו של דבר אני הרבה יותר מדי הגיונית מכדי להמשיך להשלות את עצמי, אף על פי שחיבבתי את האשליה. אני פשוט לא רוצה שאתה תשלה את עצמך, כי אתה באמת לא בשבילי. אין סיכוי.
אני מניחה שאיפשהו בתוכי, אני רוצה מאוד לבכות עכשיו. אבל זה לא משהו שאני עושה. היישום הזה לא מותקן אצלי כמו שצריך.
זאת עייפות כללית מהלימודים, ומהשבוע הזה, ומהסמסטר הזה שעומד להיגמר – מה שמלחיץ אותי לגמרי, למען האמת – ומאהבות לא קיימות או כן קיימות ובלתי אפשריות, שזה למעשה בערך אותו הדבר, ומתקופה די חסרת תזוזה מבחינת כתיבה, ומאנשים שאני אוהבת שהורסים את עצמם כשלי אין יכולת לעזור להם (חוץ מזה אני במחזור, וזה תמיד עושה הכול גרוע יותר).
אני פשוט רוצה ללכת לישון ולהתעורר רק בשבת.
אני רוצה… הכול ומיד. אני רוצה שיהיה לי מרחב לתנועה. אני רוצה לכתוב כמו שצריך – החיים האלה לא נמשכים לנצח.
פתאום נזכרתי מה אני כל כך אוהבת בחורף. יש בו משהו בודד כמוני, ומעין שקט טהור ששובר אותך. זה יופי פשוט, מחוספס, כמעט מלנכולי, כמו התקתוק של הטיפות כשהן שוטפות את חלונות האוטובוס.
