חבילה

מתי רואים אותך? שמעת ש-X מתחתנת? שמעת ש-Y מתחתנת? את חייבת לבוא!

לעזאזל אִתכן! תעזבו אותי!

אני

בת

עשרים!

הן הולכות ומתחתנות להן אחת אחת, כשכל מה שאני הספקתי לעשות זה לעשות טעויות – להתאהב בבחור חילוני, להשתגע הרבה ולשגע אותו במשך שבוע בודד שספק אם התרחש במציאות, ובסופו של דבר לפרק את החבילה לפני שהתחילה בכלל להיבנות.

ואני בכלל עוד לא רוצה להתחתן!

כלומר, בטח, מאז ומעולם חשבתי שאני משהו אחר, אבל אני יוצאת תמיד מנקודת הנחה שאני טובה יותר.

שכחתי שרוב העולם לא דומה לי.

בא לי לבעוט מישהו מהחלון.

חיים

האצבעות על המקלדת, ותחושה טהורה-טהורה-טהורה… תחושה שיכולה לעלות רק מכך שאתה עושה את הדבר שבאמת נשלחת לעשות כאן. ואין צורך במוזיקה, כי היא זורמת בתוכך, המקצבים הולמים בך כמו דם, כמו חיים.

לפעמים אני לא מבינה מה יצור אנטי-חברתי כמוני עושה בעולם. ולפעמים יש לי הרגשה שאני מבינה מצוין.

סופרת

אושר הוא בחירה, הוא בחירה, הוא בחירה!

אם אני לא אכריח את עצמי לחשוב ככה, החיים אינם חיים.

ציטוט של בחורה חכמה מאוד:

"היגיון בריא זה לאנשים הגיוניים ובריאים. לא למטורפים וחולי נפש."

לעזאזל. אני מרגישה כמו ילדה קטנה, פתטית ונואשת.

למה אני צריכה לרדוף אחרי אנשים? אני באמת עד כדי כך נואשת ליחס עד שאני נעשית כל כך ילדותית ומטומטמת? למה, אלוהים, למה, אני נותנת לעצמי להתנהג ככה? אני כל כך שונאת שאחרים מציגים אותי מבחוץ ופתאום אני נראית הדבר הכי מטומטם ופתטי שהלך על פני האדמה.

Gah. I feel like a total idiot…

משהו חדש?

על סַף- / ניצ

עומדת על

סף תהום

מחכה להשתנות

לגלות משהו חדש בי

על

סף תהום

מצפה

למשהו

 ~

איפה אותו הכוח

שכל השאר רואים?

שלח לי הבנה

שתחזיר אותי לחיים

~

עכשיו!

אני רוצה את האמת

לעזאזל הדיבורים

ושילך לעזאזל הכול

~ 

על

סף תהום

מחכה להשתנות

לגלות משהו חדש בי

על

סף תהום

מצפה

למשהו

~ 

יבוא עוד רגע

הולך, גדל, גדל בי

הנה כפשֹע

יהיה גדול ממני

~ 

עומדת על

סף תהום

מחכה להשתנות

לגלות משהו חדש בי

על

סף תהום

מצפה

למשהו

 ~

משהו

© כל הזכויות שמורות לי, וכל המשתמש בשיר זה באופן כלשהו ללא רשותי נחשב עובר על החוק

מזמן לא יצא לי שיר, עוד שיר צעקני, וזה… בלתי צפוי.

בדרך כלל אני מפסקת, אבל כאן לפי ההרגשה שלי הייתי רוצה לשים סימן קריאה בסוף כל שורה – זה לא נראָה לי הולם במיוחד, כך שהעדפתי להישאר בלי פיסוק בכלל.

טוב.

אולי עד מחר אני אצליח להחליט אם אני אוהבת אותו.

"לנגן"

אני תמיד רוצה להגיע לזה, אבל איכשהו מגיעה לזה רק כשאני כבר במצב נואש, מרוגזת על כל העולם ואחותו, ועל עצמי, וכבר חייבת את הרגע הזה של שפיות חסרת שפיות עם עצמי. ואז אני הורסת לעצמי את הגרון ואת קצות האצבעות ומנסה להעלות בדעתי מה חושבת המשפחה שלי על הבחורה השרוטה שבמקרה גרה אתם בבית ושרוצחת כרגע את הגיטרה שלה ושרה בצעקות ובהרבה שבירות של הקול.

איזו מטומטמת.

בחיי שאין לי מושג מה לעשות עם עצמי.

סופרת (באמת? לכי תביני)

שכינה

וכך בערב שבת, תוך הבישולים וההכנות, יחד עם הריחות המפתים הבית היה מתמלא בקולה של אימא ששרה, מלווה את אותו הקול, קולה שלה עצמה, שבוקע מן המערכת שעל המדף הגבוה לצד נרות השבת הממתינים. במרתף הבית בנינו אולפן הקלטות ביתי. הקירות היו מכוסים בספוגים ושניים-שלושה מיקרופונים גדולים טיילו בין שניים-שלושה כיסאות, ונדמה היה שהאוזניות משתלשלות על חוטים מכל מקום, אבל זה היה החדר האהוב עליה. החדר שלה. במשך השבוע הבית היה מלא במוזיקה בכל שפה – אמריקאית, בריטית, ישראלית ויהודית – אבל בערב שבת היא הייתה מקשיבה רק לאלוהים ששכן בשירים שלה.

Insane

On some days you feel like you don't really know your characters. Some kind of "Huh? Who are these people?" I think that might be the meaning of "I don't feel like writing" – Huh? Who are these people?

I'm kind of stuck. Or at least that's the way I feel, and at the end of it it's all about how you feel, isn't it? Sometimes I think maybe I just stink at what I do, which is sad because honestly, that's all I CAN do and all I want to do.  I just mustn't stink at the only thing I can actually do.

I'm truly bored with myself lately. Is that what most of people feel most of the time?  Oh my Gosh doesn't that stink.

I truly don't know. I call myself a writer but sometimes I doubt it all, sometimes I feel like I'm still growing up and it drives me insane.

Whatever,

A writer (?)

ואז יש את האנשים המשעממים לאללה, כמוני.

אני יודעת שזה מפגר מצדי, אבל לפעמים אני רוצה יותר.

אני רוצה הכול ומיד.