26/10/2018

315 מילה

נכנסנו לדירה ושני החתולים נקהלו מיד ביללות. "כן, הם ככה," הוא צחק כמתנצל, וסגר את הדלת מאחורינו.

הדירה הייתה נעימה, ועם זאת נתקפתי בדחף לתלות תמונות על כל הקירות הריקים. ירדתי לעמידה שפופה לברך את החתולים. "היי," אמרתי, והושטתי יד זהירה לכיוונם. קיסקה ניתרה מיד וברחה אל החדר. טישה נגח בידי בעדינות, ואז הסתובב סביבי והתחכך בי. הוא השלים את הסיבוב ואני התיישבתי על הרצפה וליטפתי אותו.

הוא שילב את זרועותיו והביט בטישה המגרגר, כאילו נמנע מלהביט בי. "טוב, אתם כבר חברים," אמר בבדיחות.

טישה נטש אותי לטובת סיור בבית. הריהוט בדירה היה מועט (ומורכב מפריטים לא תואמים), אבל על כל משטח נחו חפצים שאולי העידו על כך שהוא גר כאן כבר זמן מה – ספרים, מפתחות, שמיכה זרוקה בסלון, תיק הגב שהכרתי מן הזמן שלמדנו יחד באוניברסיטה, פעור לרווחה (שנאתי את התיק הזה).

טישה התחכך ברהיטים, חזר אליי לסבב קצר נוסף של ליטופים ואז עזב שוב. התבוננתי בו מטייל בסלון. מרוב עייפות לא רציתי לקום מן הרצפה. נשכבתי לאחור.

הוא הטה את ראשו בנשיפת צחוק זעירה, ייתכן נבוכה, והתבונן בי בשעשוע שהייתה בו התלבטות. ידעתי שהוא לא בטוח שזה היה רעיון טוב להביא אותי הנה. עצמתי עיניים ואז פקחתי אותן כששמעתי אותו נע. חייכתי מעט כשראיתי אותו כורע באנחה קטנה, ואז הוא נשכב על הרצפה לצידי.

"ברוכים הבאים," אמרתי, והוצאתי ממנו גיחוך. התבוננו בתקרה בשתיקה נעימה, טעונה. טישה דרך עליי, וניתר בעצלנות אל חיקו. צחקנו, וטישה הסתכל על שנינו כאילו מתלבט אם להגיב, ולבסוף פשוט הפך לגוש עגלגל ופרוותי, ממוקם על הבטן שלו, במרחק שבו יהיה נגיש לליטוף, אבל לא יותר מדי נגיש לליטוף.

הוא ליטף את טישה במשך דקה או שתיים, והאזנתי לגרגור השקט. ידו נעצרה לבסוף. הפניתי את ראשי אליו. גם הוא סובב את ראשו, נע מעט לתנוחה נוחה.

"אני לא…" נעצר. ואז נאנח. "אני לא רוצה לפגוע בך."

בחנתי אותו. נעליי נעו זו כנגד זו. ואז הפניתי את גופי מעט יותר כלפיו, וברכי נגעה בברכו. "ומה אם אני אפגע בך?"

© נב"א

אין להשתמש ללא רשותי האישית

מודעות פרסומת
26/10/2018

בית

– מצטערת על התגובות החלשות, אני…

– מה מצטערת?

– אני מרגישה שאני, אולי… מתנהגת מוזר קצת.

– את הדבר הכי טבעי בשבילי.

– [עושה פנטומימת איך-מתמודדים-עם-הקסם-במה-שאמרת-כרגע]

– כן, אני מרגיש הכי… רגיל, איתך. את כמו… הג'וקים בבית שלי.

– אוקיי. כן. אני באותה קטגוריה עם הג'וקים וה — נמלים.

– [מתחיל לצחוק]

– והכבל החשוף המוזר בקיר החדר שלך, אני כמוהו.

– [צוחק עוד יותר]

*

התגעגעתי.

הערב הזה התרחש במין מצב חלום

מרוב עייפות;

מן הרשמים מציפי המחשבות/ההשראה מצפייה באנימה;

מן השינוי במזג האוויר – יצאנו מן ההקרנה אל אוויר ומדרכות שלאחר גשם;

ומעצם הפגישה, שגם היא הייתה כמעט במישור לא מציאותי, אחרי שנראה לא התראינו נצח.

השבוע הזה גורם לי להרגיש שהחיים שלי מתרחשים בכמה עולמות נפרדים, וזאת תחושה מוזרה. בחלק מן העולמות אני חופשייה יותר, אולי אפילו אמיצה.

דיברנו לא רק על דברים קלים. ובכל זאת… הרגשתי שמשקל הוסר מעליי, ושנעשיתי קלה יותר.

01/10/2018

מחשבות מהבוקר

אתה טוב כל כך

ומרגיע כל כך –

אתה כמו משפחה.

אני רוצה לדעת עוד הרבה –

בן כמה אתה בתמונות

ומה עבר עליך אז.

*

התעוררתי הבוקר ובמשך כמה שניות לא הייתי בטוחה באיזו מיטה ישנתי.

כשאני חושבת על זה, גם בבית, לא ישנתי במיקום קבוע לאחרונה. אולי, איכשהו, אני צריכה לעשות את מיטתי קבע.

*

מתוך ה‎ֲלַך מחשבה פזור, שאלתי אותך איזה מין סיפור היית רוצה שאכתוב.

אמרת שהיית רוצה לראות את סגנון הכתיבה המהורהר שלי, כמו שהוא בבלוג, משולב איכשהו בדמויות. עולם פנטסטי עם דמויות שעוברים עליהן דברים כמו עלינו.

זאת הפרפראזה שלי, בכל אופן.

זה גרם לי לחשוב, שאולי אני לא עושה את זה מספיק. אולי הדמויות הראשיות שלי נוטות להיות שטוחות יותר? קשה לומר, כשאני לא בדיוק כותבת.

על כל פנים, זה עורר מחשבה.

לפעמים אני כבר לא יודעת מה זה בכלל – לכתוב.

15/09/2018

שנה טובה (חלק א)

שנה טובה.

הפתעה גדולה, גם השנה לא הייתי מוכנה לבואו של תשרי.

השבוע הזה עובר עליי בקהות חושים, עם נקודות של צלילות פה ושם.

ואני מנסה להזכיר לעצמי – PMA!

לַחלק המטושטש, העצוב שבי, נראה שלא קרה כלום, ושלא עשיתי כלום השנה. לא סיימתי את התואר, לא התחלתי ללמוד פיתוח קול, לא צבעתי את השׂער בכחול, לא עשיתי פירסינג או התקעקעתי, לא פניתי לטיפול.

אבל דברים כן השתנו. נשארו רק כמה עמודים ריקים במחברת שלי, ועשרה דפים ריקים בסקצ'בוק (!).

הצלחתי השנה להסתכל ברשימוֹת ובערימוֹת ובקופסאוֹת ולחשוב, "הנה סיבות לחיוֹת", ולא "איך לעזאזל".

דיברתי עם עצמי די הרבה.

הכרתי חברים חדשים והעמקתי חברויות שעושות לי טוב, ואני… עדיין מוקפת באנשים טובים, ועדיין אסירת תודה על כך. אני לא מצליחה לתאר עד כמה.

ציירתי.

התקבלתי לבצלאל!

כתבתי קצת, בעיקר ד"ק.

פעלתי עם הבטן ועבדתי בפאקינג בציר.

התקבלתי לעבודה בעריכה.

התעמתי עם ההורים. אמנם בעל כורחי, אבל נדמה לי שאולי זה הישג, בשביל מישהי שנמנעת מעימותים.

מתחיל להתקרר. השבוע יָרַד גשם. איכשהו, ר' הכניס בי ציפייה לחורף. לסוודרים, למשקאות החמים, לרחש הגשם. ואולי פשוט קראתי יותר מדי ד"ק לאחרונה (שטויות, אין דבר כזה יותר מדי ד"ק).

10/08/2018

It really IS gonna be okay

ברחתי לסופ"ש אצל ר' אחרי השבוע הראשון של הקטיף. טוב לי, כ"כ טוב לי — איכשהו אני מצליחה פשוט להיות ניצן ולהביא את מה שזה לא יהיה שאני מביאה אתי, בלי לחשוב יותר מדי — אבל בו"ז אני מותשת, במיוחד מן האינטראקציה עם איזי בבית. היא שמחה בשבילי, אבל לא מבינה שאע"פ שטוב לי, להיות בחברת אנשים כל היום עדיין סוחט אותי. ונמאס לי שצריך לשמוח בשבילי במקום פשוט לקבל שלפעמים אני מוצלחת.

אני צריכה מנוחה והרגשתי ששבת פרופר תהיה לי קשה. ולפיכך ר'.

*

היינו אתמול באירועי הגאווה הראשונים של מודיעין, ואח"כ הלכנו אל אל"ף-אל"ף לצפות בסדרה (Who is America). העייפות מקשה עליי, אז ביליתי את רוב האירועים ברישום סקיצות מהירות, אבל בסופו של דבר השתחררתי קצת והצלחתי להיכנס למין drunk mode ולרקוד ולדבר שטויות (במידה חיובית). לפעמים נדמה לי שעדיף לחיות את החיים על drunk mode.

ובמובן מסוים, אלה תכניותיי לעתיד. נמאס לי לחשוב מה אני מביאה אתי. אולי פשוט אזרוק הכול לאוויר ואאמין שזה טוב מספיק.

10/08/2018

26/7

03/08/2018

לדבר עם עצמי30

אני יכולה

להרים קול

לשיר

לרקוד

לצעוק,

"אני כאן!"

 

פתחתי את היום (אתמול) בהמון חרדה, שהתפוגגה ככל שהיום התקדם.

יש אנשים שהם בית בשבילי, וכמה מתאים היה שביליתי את היום בחברת אנשים כאלה.

בלילה, ר' ואני יצאנו לרקוד בבר קטן שהייתה בו כניסה חופשית כחגיגה שלאחר המצעד.

חזרנו הביתה, הכנו שוקו, ועלינו לשבת בגג. הבטנו בעננים נוסעים ברוח הירושלמית, לא דיברנו, ואז דיברנו, והירח נע ויצא לאט מאחורי מגדל העיר עד שנראה כולו.

בערך באחת ירדנו בחזרה הביתה, התארגנו לשינה, דיברנו עוד קצת ופרשנו.

אני עדיין אסירת תודה. אני מוקפת באנשים כל כך טובים, וכמה טוב לארח איש שהוא בית – בבית שלי, ולהרגיש שבאמת טוב לו.

14/07/2018

לדבר עם עצמי29

הימים האלה,

השער הפרוע,

המלח,

הפנים החשופים, הסמוקים, המבריקים,

נזקי השמש,

הצחוק, התנועה הפיזית,

גורמים לי להרגיש כל כך

חיה.

12/07/2018

לדבר עם עצמי28

אני תמידית במין ניסיון למשות את עצמי מן הבוץ. להיות בשליטה, לחתור אל רוגע ואל אושר.

עוד ערב עם ר' וכלום נפלא משותף וצפייה משותפת בסדרה העלו את התזכורת,

שאין באמת קסם בשליטה. אני צריכה to keep in the back of my mind, איכשהו, שהכאוס הזה הוא חלק מהכול.

בשיחה עם איזי היום, עלתה נקודה חשובה. התכונות שלך הן בפוטנציה. את יכולה להוציא אותן מן הכוח אל הפועל, להשתמש בכוח מסוים שגלום בך, בהתאם לסיטואציה ולרצון שלך. אף אחד הוא לא כזה או אחר – את כל מיני דברים. ואת יכולה לקחת את הדברים האלה ולטלטל אותם, במקום לתת להם לטלטל אותך.

אין כביש ישר, מישורי, קבוע, שמציע רוגע. יש שילוט ומיומנות וניסיון, ומדי פעם עזרה מנהגים אחרים.

בתוך הטוב של הערב, אני כמעט מאמינה שאצליח לחזור לתנועה מעלה.

*

אני שמחה… שהשפעתי, ושיכולתי לשנות את היום הזה לטובה.

כמה לעשות כלום אתך עושה לי טוב.

למה אתה כל כך מרגיע, כמו בית?

אני מצפה לזה – לעוד ימים של כלום משותף עתידי.

09/07/2018

לדבר עם עצמי27

אני שונאת הכול.