19/04/2019

לדבר עם עצמי 36

אני בדרך.
המוזיקה משקיטה אותי,
ומן החלון הכול נדמה לי כל כך יפה,
מעין תמונות נעות:
שורות גפנים רצות ומצטלבות,
הרוח מפיחה גלים בגג חממה,
ציפור דואה בכנפיים מנופחות ונוחתת על חוט חשמל,
אדווה בקבוצת פרחי בר.
מי אתה?
*
אתמול חשבתי: אני רוצה לנצור את התחושה הזאת. היום אני מנסה לשחזר מה בדיוק היא הייתה. מין איזה חוסן.
מודעות פרסומת
תגים:
23/03/2019

לדבר עם עצמי35

מה עושים כשהבדידות מאיימת להכריע?

שוב ושוב חוזרת אליי התחושה שתמיד אהיה לבד.

לפעמים אנשים שואלים, ומנסים להבין או לעודד… וככל שאני מנסה להסביר את עצמי, אני מרגישה מוזרה יותר ופגומה יותר. ועייפה בלי שעשיתי משהו בכלל.

*

אני רוצה להכריח את עצמי לכתוב על דברים חיוביים – על ר' שחזר ארצה וכמה טוב היה לחבק אותו אתמול ולצחוק על שטויות מטומטמות כמו ששנינו יכולים, על מזג האוויר המתחמם, על ההספק הכל כך סביר שלי בהגשות בשבועות הראשונים של הסמסטר הזה… ובו זמנית אני מרגישה מותשת ומקולקלת.

25/02/2019

לדבר עם עצמי34

לצד הכביש נוף חולי, חשוך. אדמת ירח. אני בוהה במתווה הסלעים הרמוז באור הפנסים הקדמיים הכחלחל, המתרחק ומתחמק ממני.

לעיתים קרובות אני מרגישה חוסר ביטחון,

אבל, הנה, מצד שני,

מתי נעשיתי האישה הזאת, הפועלת במין שאננות, יוצאת אל המדבר וכאילו מקבלת את הדברים כמות שהם, בפשטותם?

אני נזכרת בפעם אחרת שבה ברחתי. אני בורחת הערב דרומה, ואז ברחתי צפונה; הערב אל החום, אז אל ההר ואל הערפל. כמה התרגשתי אז למראה האורות בדרך, למראה הנוף המשתנה, המתעוות ותופס את צורות צפון הארץ. והערב – מין שקט מדוד, משמח, ממלא את בית החזה שלי בנשימותיי, למראה האורות המשתקפים במי ים המלח. אדמדם, כתום, צהוב-ירקרק.

ואני נזכרת באהבתי למִתאר המדבר, למדרונותיו, לקימוריו. משהו בלב שלי נפתח אל מול הנופים האלה.

04/02/2019

לדבר עם עצמי33

דיברתי היום עם ג'יי.

אני יודעת לתמוך בעיקר מתוך הזדהות ואמפתיה, וההזדהות עם התחושות הקשות שלה החזירה אותי אל התחושות הקשות שלי:
אַתְּ לא יכולה לסמוך על עצמך, על המצב הנפשי שלך שיישאר יציב, על ניהול הזמן שלך, על התפישה שלך את המציאות ואת הטוב/הרע; אף פעם לא טוב לך…

ואני צריכה להישאר במבט המסכם שלי על הסמסטר הזה:
זאת תקופה טובה ואני עושה משהו טוב, ואני צריכה לעבוד על לראות את הקשיים כקשיים ולא יותר. לחץ הוא לחץ, חוסר שינה הוא חוסר שינה, ניהול זמן לקוי הוא ניהול זמן לקוי. הם לא משהו מעבר לזה. הם לא "אני גרועה", ולא "אני מקולקלת".

אני צריכה להישאר ב"אני בוגרת, משמע אני רגועה" (פוסט פוסט-יומולדת בקרוב?). ובר' עם שלג בשיער.

27/01/2019

לדבר עם עצמי32

המציאות היא כפי שאני מציגה אותה.
ולפיכך,
מעכשיו, כששואלים איך הולך,
אני רוצה לומר פשוט, "טוב, ממש טוב."
כי באמת טוב.
(ואפשר: "קשה בטירוף, אבל ממש טוב.")
 
אני בתנועה, ואני עושה משהו שאני אוהבת, וזה לא טוב בחצי פה.
זה גם לא קשה בחצי פה,
אבל קשה לי לשמוע מעצמי כל הזמן שקשה לי
כלפי חוץ –
לא מול אנשים שאני יכולה
להפגין חולשה איתם
ולדעת
שהם יודעים
שאני יודעת
מה אני שווה.
 
וזה לא שאסור להפגין חולשה, אלא שאני רוצה להראות כלפי חוץ את הגרסה הטובה ביותר שלי, ועל ידי כך להתקדם לגרסה הטובה ביותר שלי. אני צריכה לתת לקשיים לצוף מול אנשים שבאמת עוזר לי לדבר איתם על קושי, ולזכור מי הם (ג'יי, ר', דג; לא איזי, לא מרטי).
06/01/2019

גלויה

ר' אהובי,

הרגע קיבלתי את הרוח ואת רחשי הגלים המתנפצים ממך.

היום הזה והשבוע הזה התחילו בחיוביוּת – נאבקתי להתחיל אותם בחיוביות – וכמה טוב ומעלֵה חיוך ודוחף הלאה אפילו יותר למצוא גלויה ממך בתיבת הדואר, אחרי תקופה שבדקתי אותה יום-יום.

הלוואי שהייתי שם איתך, אבל זה שמור להרפתקה אחרת.

עם כל ההתכתבויות היומיומיות שלנו, כמה טוב לראות את כתב היד שלך על נְייר מחוספס ולחשוב עליך כותב בעט.

תישאר חיובי, צא הרבה החוצה וספוג את הרחובות ואת המראות. וכמובן תתלהב ותתלונן לי.

אוהבת ומתגעגעת, ♡

פלור (סקיטה ריטר)

01/12/2018

An Island

22/11/2018

לדבר עם עצמי31

יש ימים כאלה, שבהם העצב מגיע בבלוקים.

אין לי זמן אליך, אני אומרת לו, ומנסה להסיח את דעת עצמי במוזיקה ובהתבוננות חיובית על מצבי.

זה מצליח לכמה דקות.

אבל העצב מתגנב ופורץ מאיזו פינה מחוררת אל חדר התקווה שלי, העשוי קרטון.

ואני עייפה כל כך, ואני יודעת שאני לבד, ושתמיד אהיה לבד.

26/10/2018

315 מילה

נכנסנו לדירה ושני החתולים נקהלו מיד ביללות. "כן, הם ככה," הוא צחק כמתנצל, וסגר את הדלת מאחורינו.

הדירה הייתה נעימה, ועם זאת נתקפתי בדחף לתלות תמונות על כל הקירות הריקים. ירדתי לעמידה שפופה לברך את החתולים. "היי," אמרתי, והושטתי יד זהירה לכיוונם. קיסקה ניתרה מיד וברחה אל החדר. טישה נגח בידי בעדינות, ואז הסתובב סביבי והתחכך בי. הוא השלים את הסיבוב ואני התיישבתי על הרצפה וליטפתי אותו.

הוא שילב את זרועותיו והביט בטישה המגרגר, כאילו נמנע מלהביט בי. "טוב, אתם כבר חברים," אמר בבדיחות.

טישה נטש אותי לטובת סיור בבית. הריהוט בדירה היה מועט (ומורכב מפריטים לא תואמים), אבל על כל משטח נחו חפצים שאולי העידו על כך שהוא גר כאן כבר זמן מה – ספרים, מפתחות, שמיכה זרוקה בסלון, תיק הגב שהכרתי מן הזמן שלמדנו יחד באוניברסיטה, פעור לרווחה (שנאתי את התיק הזה).

טישה התחכך ברהיטים, חזר אליי לסבב קצר נוסף של ליטופים ואז עזב שוב. התבוננתי בו מטייל בסלון. מרוב עייפות לא רציתי לקום מן הרצפה. נשכבתי לאחור.

הוא הטה את ראשו בנשיפת צחוק זעירה, ייתכן נבוכה, והתבונן בי בשעשוע שהייתה בו התלבטות. ידעתי שהוא לא בטוח שזה היה רעיון טוב להביא אותי הנה. עצמתי עיניים ואז פקחתי אותן כששמעתי אותו נע. חייכתי מעט כשראיתי אותו כורע באנחה קטנה, ואז הוא נשכב על הרצפה לצידי.

"ברוכים הבאים," אמרתי, והוצאתי ממנו גיחוך. התבוננו בתקרה בשתיקה נעימה, טעונה. טישה דרך עליי, וניתר בעצלנות אל חיקו. צחקנו, וטישה הסתכל על שנינו כאילו מתלבט אם להגיב, ולבסוף פשוט הפך לגוש עגלגל ופרוותי, ממוקם על הבטן שלו, במרחק שבו יהיה נגיש לליטוף, אבל לא יותר מדי נגיש לליטוף.

הוא ליטף את טישה במשך דקה או שתיים, והאזנתי לגרגור השקט. ידו נעצרה לבסוף. הפניתי את ראשי אליו. גם הוא סובב את ראשו, נע מעט לתנוחה נוחה.

"אני לא…" נעצר. ואז נאנח. "אני לא רוצה לפגוע בך."

בחנתי אותו. נעליי נעו זו כנגד זו. ואז הפניתי את גופי מעט יותר כלפיו, וברכי נגעה בברכו. "ומה אם אני אפגע בך?"

© נב"א

אין להשתמש ללא רשותי האישית

26/10/2018

בית

– מצטערת על התגובות החלשות, אני…

– מה מצטערת?

– אני מרגישה שאני, אולי… מתנהגת מוזר קצת.

– את הדבר הכי טבעי בשבילי.

– [עושה פנטומימת איך-מתמודדים-עם-הקסם-במה-שאמרת-כרגע]

– כן, אני מרגיש הכי… רגיל, איתך. את כמו… הג'וקים בבית שלי.

– אוקיי. כן. אני באותה קטגוריה עם הג'וקים וה — נמלים.

– [מתחיל לצחוק]

– והכבל החשוף המוזר בקיר החדר שלך, אני כמוהו.

– [צוחק עוד יותר]

*

התגעגעתי.

הערב הזה התרחש במין מצב חלום

מרוב עייפות;

מן הרשמים מציפי המחשבות/ההשראה מצפייה באנימה;

מן השינוי במזג האוויר – יצאנו מן ההקרנה אל אוויר ומדרכות שלאחר גשם;

ומעצם הפגישה, שגם היא הייתה כמעט במישור לא מציאותי, אחרי שנראה לא התראינו נצח.

השבוע הזה גורם לי להרגיש שהחיים שלי מתרחשים בכמה עולמות נפרדים, וזאת תחושה מוזרה. בחלק מן העולמות אני חופשייה יותר, אולי אפילו אמיצה.

דיברנו לא רק על דברים קלים. ובכל זאת… הרגשתי שמשקל הוסר מעליי, ושנעשיתי קלה יותר.