14/07/2018

לדבר עם עצמי29

הימים האלה,

השער הפרוע,

המלח,

הפנים החשופים, הסמוקים, המבריקים,

נזקי השמש,

הצחוק, התנועה הפיזית,

גורמים לי להרגיש כל כך

חיה.

מודעות פרסומת
12/07/2018

לדבר עם עצמי28

אני תמידית במין ניסיון למשות את עצמי מן הבוץ. להיות בשליטה, לחתור אל רוגע ואל אושר.

עוד ערב עם ר' וכלום נפלא משותף וצפייה משותפת בסדרה העלו את התזכורת,

שאין באמת קסם בשליטה. אני צריכה to keep in the back of my mind, איכשהו, שהכאוס הזה הוא חלק מהכול.

בשיחה עם איזי היום, עלתה נקודה חשובה. התכונות שלך הן בפוטנציה. את יכולה להוציא אותן מן הכוח אל הפועל, להשתמש בכוח מסוים שגלום בך, בהתאם לסיטואציה ולרצון שלך. אף אחד הוא לא כזה או אחר – את כל מיני דברים. ואת יכולה לקחת את הדברים האלה ולטלטל אותם, במקום לתת להם לטלטל אותך.

אין כביש ישר, מישורי, קבוע, שמציע רוגע. יש שילוט ומיומנות וניסיון, ומדי פעם עזרה מנהגים אחרים.

בתוך הטוב של הערב, אני כמעט מאמינה שאצליח לחזור לתנועה מעלה.

*

אני שמחה… שהשפעתי, ושיכולתי לשנות את היום הזה לטובה.

כמה לעשות כלום אתך עושה לי טוב.

למה אתה כל כך מרגיע, כמו בית?

אני מצפה לזה – לעוד ימים של כלום משותף עתידי.

09/07/2018

לדבר עם עצמי27

אני שונאת הכול.

30/06/2018

ועדיין

אני מדמיינת אותנו נפגשים.

נדמה לי שדברים עשויים להתגלגל כל כך מהר ובישירות בינינו.

"ממה אתה מפחד כל כך?" אני רוצה לשאול כבר מראש, עוד לפני שקרה משהו בכלל. אני יודעת שאתה מפחד, בין אם קורה משהו, ובין אם לא.

למה אתה חייב להיות כזה? למה אני חייבת להיות כזאת?

ועדיין

אחרי כל הזמן הזה

– אולי אני סתם בודדה ושוגה בהזיות –

[לפעמים] אני יכולה לדמיין אותנו יחד.

19/06/2018

ספרים יד-שנייה על אלנבי

29/05/2018

לדבר עם עצמי26

אני עייפה.

על השידה שלי ערימה שהיא ערבוב כאילו-מסודר של ציורים, מסמכים, מחברות, קלסרים, חומרי גלם ופרויקטים קראפטיים לא גמורים. ביניהם אסופת הציורים שלקחתי אִתי לריאיונות בבצלאל לפני כמה חודשים, שעדיין ממתינים למיון בחזרה למקום. אבל הנה הם, עדיין על השידה שלי בתוך ערימה של דברים.

על המיטה שלי ערימה של בגדים נקיים שממתינים לקיפול.

בפינה ערימת קופסאות שממתינות להשמשה.

לצד הדלת ערימת קרטונים שממתינים למִחזור, ערימת דלתות שממתינות להרכבה בכוורת, לוח מלבני שממתין לציור נוף.

על שולחן הכתיבה מכונת התפירה שממתינה לבגדים שממתינים לתיקון, על הרצפה תיבת כלי התפירה שממתינה לצביעה ולהתקנת צירים חדשים וידיות חדשות.

על הקיר שעונה מראה שממתינה לתלייה.

על המדפים ספרים שממתינים לקריאה.

אני מתוסכלת מן ההספק הקלוש שלי בכול, מכמות העניינים שאני משאירה לא פתורים סביבי. לפעמים נדמה לי שהחיים שלי הם אוסף ערימות שממתינות.

אבחר להאמין שהתשובה לכל זה היא ד"ק, או פוה"ן, אצפה לבוקר מתוך מחשבה שאנסה לדחוס קצת כתיבה אל זמן-הלְבַד המועט שלי, ואביא את מחר. אני כנראה צריכה רצף רציני קצת יותר של זמן-לבד. אולי לנסוע לבדי לא יהיה רעיון רע.

כשדקירות הייאוש האלה מגיעות, אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא בן אדם נוראי. חבר אמר לי לאחרונה לנסות לתרגם את כל העיכובים והקושי והתסכול למשהו אחר מ"אני גרועה", ואני משתדלת להשאיר את המחשבה הזאת בראש ולהמשיך לדחוף הלאה, לנסות להשלים דברים אחד-אחד, באִטיות מורטת עצבים, אבל להמשיך לנסות להשלים אותם.

ולצייר,

ולכתוב, (מסוג אחד)

ולכתוב. (מסוג אחר)

את לא גרועה.

אבק וכל טוּב,

סופרת

27/05/2018

לדבר עם עצמי25

נראה מוזר ובו זמנית הולם, איכשהו, שהעיר הזאת עושה קאמבק לחיי, מסיעה אותי הלוך אליה ושוב ממנה, ושוב מוזגת כל כך הרבה טוב אל השגרה שלי. כמובן — הדבר אינו בעיר, אלא באיש קסום, ובכל זאת, המוח והלב שלי מחברים את הנקודות ומקשרים אותה לחיוביות. לא אכפת לי. אני יורדת בתחנת האוטובוס אל אוויר של קיץ ואל ים כוכבים, ומניחה לעצמי להירגע — ולשמוח.

24/05/2018

20:50~

כחול השמיים מעמיק אל תוך שחור,

אמבטיה של אורות בין הגבעות;

אני מתקרבת אליהם

ובוחרת לטבול בטוב.

*

24/05/2018

לדבר עם עצמי24

אני מרגישה ככ חלשה. למה אני לא מצליחה לעשות את הדברים שנראה שכולם מצליחים לעשות?

ולא. זה לא הזמן שעושה לי טוב לשמוע כמה אנשים מהתיכון של מישהו אחר מצליחים בחיים ומגניבים.

בזמן שאני.

מה.

מה בכלל.

לא מסוגלת בכלל להניע את עצמך למקום אולי טוב יותר

לא רואה עשרה מטרים קדימה

מסוגלת לראות את הכוס קפה ומשהו מתוק שאת צריכה עכשיו

וזהו

נעה מיום ליום ומשבוע לשבוע

אבל

זה לא מספיק.

16/05/2018

Want