לדבר עם עצמי48

יש רגעים ביום שבהם אני מוצאת את עצמי חושבת: אני לא יכולה יותר.

זה בוקר אוגוסט נעים ואוורירי. עדיין לא חם מדי, החלונות פתוחים ורוח קלה ונעימה נוגעת-לא-נוגעת. הדירה קצת מבולגנת, כי אתמול ניסיתי שוב לארגן את הרהיטים מחדש. דווקא הרגעים של הכלום תופסים אותי לא מוכנה.

לא יכולה יותר מה? לא יכולה יותר שום דבר.

זאת הרגשה בודדה מאוד. עם מי אני יכולה לחלוק אותה? נדמה לי שניסיון לחלוק אותה יניב אחת משתי תוצאות – אחת, אגרום למועקה או לאי-נוחות או אביא למבוי סתום, מעין ״אני לא יודע/ת מה לומר״ (גם אם מתוך הבנה, וגם אם בליווי חיבוק וירטואלי); או שתיים, אקבל ביטול של ההרגשה שלי (גם אם מתוך כוונה טובה).

וזה לא שאני נגד שיתוף ושיחה (להפך). פשוט לפעמים נראה שאין טעם.

אז אני שותקת.

וממשיכה הלאה.