ארבע לפנות בוקר / אנ׳לא נרדמת / לבד קשה לי ללכת לישון

היא מצטרפת אליי במיטה, מתקרבת אליי במחסה השמיכה.

״הכול בסדר?״

אני מניעה בראשי, מוצפת. ״אני מרגישה רע.״

היא מלטפת. ״רע לגבי מה?״

איך אפשר להסביר שאני מותקפת בידי מחשבות, להסביר את קוצר הנשימה הזה באמצע הלילה, להסביר את הדאגה עד כאב בטן?

״הכול,״ אני עונה.

״בייבי…״ ידה נודדת אל חזי ומשפשפת את לוח לבי, מנחמת – תנועה אינטימית כזאת, שבאותו רגע אין בה מיניות.

״לפעמים נראה לי שכלום לא מסתדר,״ אני מנסה להסביר, ומנסה לא לתת לדמעות לעלות בקולי בשעה הזאת, ״ושלא יסתדר. וכשזה תופס אותי ככה…״ אני נוגעת בידה. ״המוח שלי כולו: זוכרת את מס הכנסה? ואת הבריאות שלך? ושלא ציירת או כתבת היום? ושאת בת 29? ובמה את רוצה לעבוד…״

גופה נצמד אל גבי בחיבוק. ״היי, היי, זה קצת יותר מדי לארבע בבוקר.״

״ספרי לי על זה,״ אני נאנחת.

״וכוס אימא של מס הכנסה.״

אני מגחכת רפות ומניחה לזרועותיה לעטוף אותי, ומזכירה בחצי צחוק: ״אל תשכחי את ביטוח לאומי.״

לדבר עם עצמי44

כמה זמן אפשר להרגיש שלאף אחד לא אכפת באמת?

אני לא יודעת איך התמודדתי עם זה בעבר – ואולי לא התמודדתי עם זה. אולי היו סביבי מספיק אנשים, אולי השיח היה אמיתי יותר…

ולפעמים נדמה לי שהעצב הזה הוא פשוט חלק מלהיות מבוגרת.